החלטה בתיק בר"ע 2416/06

1.         לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת עירית כהן) מיום 17.9.06, במסגרתה דחה בית משפט קמא בקשת המבקשת לבטל פסק דין מיום 20.6.06, שניתן במעמד צד אחד.

2.         המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת וצדדים נוספים (ת"א 6531/03), שבה נטען כי המבקשת חבה כלפיה, יחד עם אחרים, חובות כספיים. בית המשפט שדן בתיק העניק למשיבה סעד זמני של עיקול על נכסים המצויים בבעלות המבקשת. הדיון בתביעה הועבר, בהתאם להסכם בוררות בין כל הצדדים לתביעה, לבית הדין לממונות של המועצה הדתית ירושלים (להלן - בית הדין). ביום 14.12.04 פירסם בית הדין החלטה, במסגרתה נקבע כי לעיקול שהוטל על נכסי המבקשת "אין זכות קיום ויש להסירו". המבקשת סברה כי החלטה זו של בית הדין מהווה פסק בורר סופי, והגישה בקשה לאישור פסק בוררות לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי העביר את הדיון בבקשה לבית משפט השלום, והבקשה נקבעה לדיון בבית משפט השלום ליום 20.6.06, לצורך חקירת המצהירים. משלא התייצבה המבקשת לדיון זה, דחה בית משפט השלום את הבקשה לאישור פסק הבוררות. המבקשת לא השלימה עם החלטה זו וביום 21.6.06 הגישה בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. המבקשת טענה בבקשתה כי לא התייצבה לדיון בבקשה לאישור פסק הבוררות שכן טעתה וסברה, בתום לב, כי הדיון בוטל. לטענתה, טעותה נבעה מביטולו של דיון אחר שנקבע לאותם צדדים לתאריך זה, לפני אותה שופטת, מה שגרם לה לסבור כי הדיון שנקבע בבקשה לביטול פסק בורר בוטל אף הוא. ביום 17.9.06 דחה בית משפט השלום את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. בית המשפט קמא קבע, כי בחינת החלטת בית הדין, מעלה כי מדובר בהחלטת ביניים בלבד, שעניינה ביטול העיקולים שהוטלו על נכסי המבקשת, ואשר בהתאם לדין, אין הבורר מוסמך לתיתה. לפיכך, הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי גם אם היה מבוטל פסק הדין, בקשת המבקשת לאישור פסק הבורר הייתה ממילא נדחית, כך שאין טעם בביטולו. כנגד החלטה זו של בית משפט קמא הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור הנוכחית.

3.         לטענת המבקשת, החלטת בית הדין, הנושאת את הכותרת "פסק דין", מהווה פסק בורר סופי בתביעת המשיבה ככל שהיא נוגעת למבקשת, ולפיו המבקשת נמחקה מן התובענה. בנוסף, לטענתה, אין לראות באי-התייצבותה לדיון, שנבעה מטעות בתום לב, משום זלזול בכבודו של בית המשפט. לפיכך, לטענתה, היה על בית המשפט לקבל את בקשתה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. מנגד, לעמדת המשיבה, החלטת בית הדין היא בגדר החלטת ביניים בלבד שעניינה הסרת העיקולים שהוטלו על נכסי המבקשת, וככזאת, כפי שקבע בית משפט קמא, אין לאשרה. כמו כן טוענת המשיבה, כי בנסיבות העניין רשאי היה בית משפט קמא לדחות את הבקשה לביטול פסק דין גם מן הטעם לפיו התנהגותה של המבקשת עולה כדי זלזול בכבודו, וזאת, כיוון שאי התייצבותה של המשיבה לדיון בבקשה מהווה פעולה נוספת בסדרת פעולות של המבקשת שנועדו להאריך ולסרבל את ההליכים המתנהלים בין המבקשת למשיבה.

4.         לאחר שעניינתי בהחלטת בית המשפט ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מעיון בהחלטת בית הדין עולה, כי עניינה של ההחלטה הוא בראש ובראשונה בביטול העיקול שהוטל על נכסי המבקשת. קביעותיו האחרות של בית הדין, שניתנו במסגרת ההחלטה, ככל שישנן כאלו, היוו את הנימוק להחלטתו בעניין העיקול, ואין לראות בהן הכרעה סופית בנושא שנמסר לבוררות. כפי שקבע בית משפט קמא, מדובר בהחלטת ביניים בלבד של הבורר, אשר ניתנה בעניין עיקול זמני, נושא שאין הבורר מוסמך להחליט בו. בנסיבות אלה, מקובלת עליי גם עמדתו של בית משפט קמא, לפיה גם אם יבוטל פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות לא ניתן יהיה בסופו של דבר לראות בהחלטה בדבר ביטול העיקול, פסק-דין סופי שניתן לאשרו כפסק בוררות. לפיכך, אין מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין.

5.         הבקשה נדחית.

6.         המבקשת תישא בשכר טרחת דין המשיבה בסכום של 2,500 ש"ח.

7.         המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה.             

ניתנה היום, י"ט בטבת תשס"ז (9 בינואר 2007), בהעדר הצדדים.